אתר 'הופס.קו.איל' החליט לפני כמה חודשים לעשות מה שספורטס אילוסטרייטד ו-ESPN מגזין עושים לאחרונה – כותבים על ספורטאי עבר ומה עלה בגורלם. המאמר הראשון בסידרה היה על אנטואן וולקר – שחקן הסלטיקס וההיט, שהשמין והפסיד את כל כספו. השני היה על "הבן ואמו" – מוריאל רובינסון שהפסיד מיליונים ועתה יושב בכלא. מעתה הסידרה תמשיך באופן יותר מסודר, והבחירה השלישית שלי היא שון קמפ.

********

פעם הוא היה REIGN MAN. האתלט הטוב ביותר ב-NBA שהדאנקים שלו היו ההרסניים ביותר מאז "מרסק הסלים דריל דאוקינס". הוא היה שחקן די בוסרי כשהגיע ל-NBA אך אמרו עליו שעם הדרכה נכונה, הוא יכול להיות הפאור-פורוורד הגדול שהיה עד אז. ובכן, אני לא מסוגל להגדיר את הצלחתו כשחקן עד היום. אני לא מסוגל לשימו ברשימת הפאור-פורוורדים הגדולים כי הפוטנציאל שלו – יותר מיכולתו הממשית שנתגלתה – תמיד ניכנס למחשבתי היכן למקם אותו בין הגדולים, אם בכלל.

שון קמפ אינו אדם טיפש. הוא יודע שהוא היה בעת ובעונה אחת 'התקווה הגדולה' של סיאטל, וגם אכזבתה הגדולה ביותר. הוא אומר היום, "כל מה שאני רוצה זה להיות אזרח סיאטל נאמן, משלם מיסים, שיכול להרים את ראשו ללא בושה, ולא להתחבא בתוך חדר הלבשה. התקופה שלי כשחקן כדורסל עברה ואיננה. היום אני מסעדן. כל מה שאני מבקש הוא להרוויח את לחמי בכבוד, ולעזור במלוא יכולתי לצעירים מבולבלים כפי שאני הייתי פעם. וכן, ברצוני גם לעזור ככל יכולתי להחזיר קבוצת NBA לסיאטל!"

כשהוא היה ב-PRIME שלו, רמת האתלטיות שלו גבלה באבסורד. הניתור מהמקום שלו נראה כלא הגיוני. לנתר בעשרה סנטימטרים גבוה יותר מכל שחקן אחר ב-NBA כשאתה בן 19? ב-1989 סיאטל בחרה בו ישר מ-'טריניטי וולי קומיוניטי קולג', בחירה מס' 17 בסיבוב הראשון, כשהוא היה לדעת רבים השחקן הנעלם והבלתי ידוע ביותר להיבחר בסיבוב הראשון בכל תולדות הליגה. כשסיאטל קראה בשמו של בן ה-19 הזה, צרחות הבוז הרעידו סיפים באולם הכדורסל של סיאטל בו התכנסו כ-3,000 אוהדים לראות את מי מביאים לשחק עבור הקבוצה שהיתה בתהליך בנייה חזק ביותר. היו לה את אברי ג'ונסון, ג'ון לוקאס, אקסווייר מקדניאל, דייל אליס, נייט מקמילן. הם היו צריכים פאור-פורוורד חזק כי מאחור היה להם את צוות הגארדים בין הטובים בליגה. אז 'שון קמפ' יהיה הגואל? מי זה לעזאזל שון קמפ?

שון היה ילדון ממש, בן קאונטרי מעיירה קטנה באינדיאנה, אלקרט, שיש בה תחנת דלק אחת ושני תמרורי תנועה במיין סטריט. הוא היה חלוד מכל זווית שהסתכלת: דיבור הקאונטרי המסורבל שלו; שגיאות הדקדוק בדיבורו; ביישנותו הגדולה כשלא היה מסוגל להסתכל ישר לעיני מראיינו, ובינינו – כל הכדורסל שלו היא בוסרי ובלתי מעודן. הוא אף פעם לא שיחק 'ביג-טיים' בסקטבול, והנה שמים אותו בקרב השחקנים הטובים בעולם ורוצים שיפיק מרגליות ממשחקו. כן, הוא ניתר מעל כולם, ורץ הלוך ושוב מהר מכל אחד אחר, אך הוא היה מין סוס פרא בלתי מאולף ללא מושג אמיתי במשחק.

אבל הוא שיחק עבור מאמן שלא היסס לרגע לזורקו לגוב האריות נגד ג'יימס וורת'י, ביל וולטון, פטריק יואינג, קרל מלון, וצ'ארלס בארקלי, ושם המאמן הוא ברני ביקרסטאף. נייט מקמילן נזכר: "מאחר והוא לא שיחק קולג' בול איש לא שמע או ראה אותו. הוא היה מפשל לפעמים, כן, לא אכחיש זאת, אך לפתע היה מבצע מבצע שלא רק הצופים, אלא אנחנו השחקנים, היינו נשארים בפה פעור ואומרים, 'מהיכן הגיע היצור הזה? מהמאדים?". הוא שיחק ללא מורא ופחד. למעשה, הוא עשה כמה דברים בשנתו הראשונה בליגה (וגם בשנים יותר מאוחרות) שגרמו לאנשים לחשוב שהוא מנסה לחסל את עצמו. זה היה בזינוקים להצלת כדור כשהוא נוחת בשורה החמישית, או בעצירת שחקן כקרל מלון כשניכנס לסל כמו טנק וכולם – מלבד שון – פינו לו את הדרך. שון העדיף התנגשות ראש-בראש, ולא משנה מי היריב שבא מולו.

אבל בנפש הצעירה בת ה-19 ,ואח"כ 20 , שרה פחד – שאחד הפסיכולוגים שלו שנים אח"כ הגדיר כ-"פוביאת פחד" – מכשלון. עליכם לזכור שהמעבר שלו כמעט ישר מהתיכון ל-NBA קרה לפני שרכבת "התיכון ל-NBA" יצאה לדרך. הוא הרגיש מין חובה להצליח כאילו כל צעירי העולם תלויים בהצלחתו. הוא זכר מה שאמר לו ברנרד גודפיין, המורה לחנ"ג שלו בתיכון שהפך למין שפרון שלו: "אם אתה מתכונן לשחק ב-NBA בלי לסיים קולג', זכור שאין לך תואר אקדמאי ליפול אליו במקרה של כשלון; אם מטרתך NBA, חובה עליך להצליח!".

מה שמראה על נידבך אחריות שלא היה ידוע על שון היתה העובדה שאחרי שחתם על $350,000 בשנת הרוקי שלו, הוא כבר אז חלם על להיות בעל מסעדה בתום קריירת המשחק, וכדי לקדם את עצמו ולהכין את עצמו לעתיד, הוא בשקט-בשקט ומבלי שאיש יידע, החל לעבוד כשוטף כלים במסעדה קטנה בדאונטאון, ואח"כ עלה בדרגה והחל לשים בשרים על האש. רק במלצרות לא יכול היה לעבוד כי אז היו מכירים אותו. אותו מוסר עבודה היה לו גם בהופס. כל עוזרי המאמנים שלו בסיאטל, ללא יוצא מין הכלל, מהללים היום את מוסר עבודתו. הוא היה מגיע ראשון לאימונים ועוזב אחרון. ביקש מכל בעל ידע עצה לשיפור הג'אמפ-שוט שלו, שיפור משחק הפוסט שלו, ועצות לשיפור הידע שלו בקשר לעמדות ציפייה בריבאונד התקפי והגנתי.

כל ה-SKILLS שלו החלו להשתפר. השומר עליו שמר צמוד מדי? – שון למד להטעות ובשני צעדים להגיע לפי הטבעת. השומר נתן לו חצי מטר? הוא קבר את הג'אמפ מ-4.5 מטרים באחוזים משופרים. הוא הפך לחוסם מצויין (מס' 49 בכל הזמנים) ולמד לרוץ על כל המגרש עם ראייה פריפרלית, שאיתה בא שיפור במסירתו (הוא יושב במקום מכובד ביותר של 35 מבין כל הפורוורדים והסנטרים במספרי האסיסטים שלו!). קווין קלברו, אנליסט הטלוויזיה לשעבר של הסוניקס אומר בפשטות: "מאז שון קמפ לא היה שחקן כשון קמפ. הכוונה היא שלא היה אתלט כמוהו בין כל הפאור פורוורדים שיכול היה לעשות את הדברים שהוא עשה!".

אבל סימן ההיכר שלו תמיד היו הדאנקים, וכמה מהם לא נראו מאז מבחינת גובה ועוצמה. לא היה כל מג'יק בדאנק שלו, מלבד ניתור לגובה בלתי יאומן, והפגזת הסל בכוח אימים מלמעלה למטה כשכל האולם היה רועד. נייט מקמילן טוען שפעם הוא ביצע דאנק כזה אדיר שהטבעת נגעה בברגי המתכת המחזיקים אותה, והוא ראה ניצוצות עפים מהמתכת הנוגעת במתכת! כדי להסביר לצעירים שבכם מי היה שון קמפ, מספיק לומר שהוא היה בלייק גריפין הרבה לפני שהיה גריפין, ואפילו לגריפין לא היו את הדאנקים המפלצתיים של קמפ.

כמה דאנקים למזכרת

הדאנקים שלו על הסנטר של הווריורס אלטון ליסטר בפלייאוף של 1992 ניכנסו מזמן לספריית ההיילייט של ה-NBA לכל הדורות. הנה הוא:

הגדולה של שון קמפ קרתה בדיוק באותו הזמן שסיאטל הפכה לעיר ה-"IN" של מערב ארה"ב. התקופה בה הפכה סיאטל ל-HIP ול-HYPE. באותו זמן פרחו שם להקות כמו NIRVANA, PEARL JAM, ו-SOUNDGARDEN. חברה קטנה החלה לפתוח בתי קפה בעייר בשם STARBUCKS ואז היא פרחה לחברת בתי הקפה הגדולה בעולם, כשסיאטל ביתה הראשי עד היום. גם SEATTLE COFFEE התקנאה בסטרבאק, ואניני הטעם החלו אפילו להעדיף אותה בבתי קפה "CHIC" בארה"ב. סיאטל הפכה מיד לבירת הקפה של ארה"ב, ואז מיקרוסופט של בילי גייטס בחרה בסיאטל להיות ה-HEADQUARTERS שלה, ובילי גייטס רכש אי שלם להקים שם את ביתו. מדד "QUALITY OF LIFE" היקרתי בחר אז בסיאטל כעיר מס' 1 לגור בה לצעירים עד גיל 50 מכל ערי ארה"ב. סיאטל סוניקס היתה גאוות העיר כשמאמנה ג'ורג' קרל הוביל אותה לגדולה בשנים 1993-1998. היו אלה שנים מאושרות לעיר המערבית הזאת – וכן לסיאטל סופרסוניקס – אם כי אליפות היא לא לקחה. שון קמפ היה השחקן האחראי הראשי לנצחון על יוטה ג'אז בשבעה משחקים ב-1996, כשהוא קולע 23.3 נק' בסידרה, ומכניס לקרל מלון זיג על כל זאג. סיאטל היתה קבוצה מוכנה לאליפות, אבל לחוסר מזלה היא פגשה במייקל ג'ורדן במלוא אונו, ואפילו משחקו הנהדר של שון בכל הסידרה לא עזר. אותו סוף עצוב היה במשחקי גמר לקרל מלון, לצ'ארלס בארקלי, ג'ון סטוקטון, או לפטריק יואינג ורג'י מילר בגמר משחקי המזרח. ג'ורדן היה רק אחד – ושני לו לא יהיה – ובגללו ורק בגללו גדולי שחקני ה-NBA לא זכו לענוד טבעת. שון קמפ הוא אחד מהם.

ואז, ככה וללא אזהרה, באה הנפילה הגדולה. שון הוחתם על 24 מיליון ל-7 שנים, ומיד אח"כ הקבוצה החתימה סנטר מגושם וכבד – ג'ים מקלווין – על חוזה לא ברור של 35 מיליון ל-7 שנים. ההחתמה הזאת אכלה לשון את ה-GUTS. שון החל לעשות פרצופים, להתלונן, ולהפנים את עצמו, ולעתים היה רושם שהוא עושה טובה שהוא משחק. הקבוצה שלחה אותו לקליבלנד. הוא קלע כמטורף לקבוצה הגרועה ביותר בליגה, אך כשהרגיש שהוא כל הקבוצה הוא החל לאכול, לשתות, להשמין, ואיבד את כל ה-EXPLOSIVENESS שפעם היה לו. הוא החל גם לאבד את ראשו עם נשים, והיתה זו התקופה של השנה-שנתיים האלה כשהוא הפך לאבא של 7 ילדים ע"י ארבעה אמהות. הוא נישלח לפורטלנד – אחת הערים המסוממות ביותר בארה"ב בגלל עשרות אלפי הצעירים הזורמים אליה חסרי כל מכל רחבי ארה"ב – ושון מצא שם חברה טובה להרואין וקוקאין. לזכותו ייאמר שהוא החליט בעצמו להיכנס למכון גמילה, אך אז הוא כבר היה שמן וכבד, ה-PUNCH LINE של שחקני NBA, והקבוצה שיחררה אותו כעבור שנתיים. קמפ היה בן 33, לובש את גופייתה של אורלנדו, כשהוא שיחק את משחקו האחרון ב-NBA.

שון קמפ הגיע עד פת הלחם האחרונה

ספורטס אילוסטרייטד כתב עליו ספור ראשי כדוגמא לשחקני NBA בלתי אחראים הנופלים בשבי הסמים, וללא אחריות עושים ילדים על שמאל ועל ימין, ללא חשבון. שון איבד כמעט הכל והגיע עד פת הלחם האחרונה. רק כשחזר לסיאטל כמה שנים אחרי, התברר שנשארו לו כמה עשורת אלפי דולארים בחשבון בנק שהוא שכח ממנו לחלוטין, כסף שעזר לו בצעדיו הראשונים לחזרה לנורמליות.

דבר אחד ידוע על שון קמפ, נקודה גדולה מאד לזכותו: הוא מודה שעשה שגיאות גדולות וחמורות; הוא מודה שהפך למכור-סמים; הוא מודה שהפך לאבא של ילדים, והוא לא מאשים איש מלבד את עצמו. אז מה הנקודה החיובית? הוא דאג לכל ילדיו ולכל אמהותיהם. כל המקרים היו סגורים על פי בקשתו לבית המשפט, והוא טיפל בכל מקרה לגופו, בשקט, וללא הפגזות בטבלואידים, שלא ידעו דבר על כל MEDIATION ("הסדר") בין שון לבין אמהות ילדיו.

הוא טוען היום שהדבר ששינה את חייו היה מאסר פשוט של לילה אחד בבית מעצר ביוסטון על מציאת כמות נשכחת של מרחואנה במכוניתו. לא משנה, השוטרים שמו אזיקים על ידיו, והוא הושם בחדר מעצר לבלות שם את הלילה. הוא לא הצליח להירדם. פתאום הוא מתעורר ממחשבותיו ואומר לעצמו: 'לאן הגעת? היו לך מיליוני דולארים שבוזבזו. היה לך כשרון שבוזבז. זהו זה, אין יותר בריחה. לאן פניך מועדות עתה, למטה, ויותר למטה, היכן שאין מצנח והבור עמוק-עמוק ללא יכולת טיפוס ממנו, או אתה מתחיל חיים חדשים, צעד-צעד, עד שתצליח להשתקם ולהפוך לאזרח מועיל לחברה?'.

********

ההחלטה היתה ללא כל הנחות: "אני חוזר לסיאטל. אני מוריד מעצמי 10 ק"ג של שומן. אני לומד את העיר מחדש. אני לומד טניס. אני קונה כרטיסים למשחקי הסיהוקס בפוטבול ויושב עם הקהל. אני כבר לא הכוכב הגדול. אני אדם רגיל עם מעט כסף, ועלי להתחיל חיים חדשים. האהבה שלי תמיד היתה מסעדות. עלי להתחיל מהתחתית ולראות לאן זה יגיע ויביא אותי. אני לא רוצה להיות 'מלך המסעדות' של סיאטל. אני רוצה מסעדה אחת שאני אבנה ואתכנן, ואריץ אותה, והיא תהיה חמדת חיי ומקור הכנסתי עד לימי זקנתי!".

אמר ועשה. חזר לסיאטל בו היה לו בית שאף פעם לא מכר. היה לו מספיק כסף לקנות אופנוע, ולהתחיל לחרוש בו את רחובות העיר. במשקלו שהיום הוא בשני קילוגרם נמוך ממשקל ימי משחקו הוא הפך לקוורטרבק של קבוצת פוטבול-דגלים (במקום טאקלים, מורידים 'דגל' הניתלה מהמכנסיים), וכבר ניבחר ל-"MVP" של הליגה. "אני מסוגל לזרוק את הפוטבול 70 מטרים", הוא אומר בגאווה. "לאיזה מרחק טום בריידי יכול לזרוק כדור?", הוא שואל את מראיינו. הוא שמע על מסעדה-באר במרכז העיר שפשטה את הרגל והיא למכירה. במה שנשאר מכספו – והלוואה קטנה מבנק מקומי שכמובן ידע מי זה שון קמפ, ושון הצליח לשכנע את הבנק שהוא הפך לאדם נקי לחלוטין מסמים ואלכוהול, ושהוא הכין את עצמו מאז היה רוקי בסופרסוניקס להיות בעל מסעדה – הוא הצליח לקנות, ולשפץ את המסעדה לטעמו.

הוא רכש את OSKAR'S KITCHEN, וסרב בכל תוקף להכניס את שמו או שם הסוניקס למסעדה. למעשה הוא סרב לכל סימן היכר ולו הקטן ביותר שיסגיר מי הוא בעל המסעדה, ועברו כשחקן הסוניקס. הציעו לו להפכה לספורט-באר – הוא סרב. הציעו לו לשכנע את קבוצות הבייסבול, הפוטבול, והכדורגל של העיר להציע את מסעדתו כ-"הבית של הסיהאוקס" למשל, והוא סרב. הוא החליט להקים מסעדה שתציע אוכל מעודן עם תפריט המבוסס על בריאות, ולאונג' עם באר מתוחכם ונעים, ומסעדתו הפכה כמעט בין לילה לאחת המועדפות בעיר. "SEATTLE WEEKLY" בחר בה כאחת מהמסעדות המעולות והנעימות בעיר, ואת הלאונג' כ-"WONDERFUL EXPERIENCE". אף מילה על העובדה שבעלה הוא שון קמפ.

הסימן היחיד לשון במסעדה היא הימצאותו בה מדי יום. הוא במטבח, הוא בודק את הסחורה המגיעה, הוא מציע דברי עידוד למלצרים. המסעדה מכניסה לו מספיק כסף שהוא הפך לתורם קבוע לילדי העיר בגיטאות, וכבר בנה שני אולמות כדורסל. היום הוא בן 42, והוא ואשתו זה תריסר שנים מרבינה, ושלושת ילדיהם ג'מיר, ג'מאר, וג'אמון גרים בווילה רחבת ידיים במייפל וואלי, השכונה המועדפת בעיר. בן אחד מאשה אחרת, שון קמפ ג'וניור הוא שחקן כדורסל שנה שנייה באוניברסיטת וושינגטון. האב והבן חידשו את היחסים, והאב מלמד את הבן כיצד להשתמש בגופו הגדול תחת הסל. מאמני וושינגטון מעריצים את שון שרק מאמן את בנו בקיץ, אבל משך העונה הוא רק יושב ביציע ומעודד את הקבוצה. הוא לא התלונן או אמר למאמנים ולו מילה אחת בקשד לדקות המשחק של בנו. שון קמפ הוא לא יהיה, אבל שחקן באירופה כנראה כן. בת אחרת, איזבל, היא שחקנית תיכון מצויינת בפלורידה. עם ילדים אחרים שלו אין לו קשר כי כך רוצות האמהות.

"מה מטרתך הבאה בחיים?", הוא נשאל ע"י עתונאי.

"לעזור להחזיר קבוצת כדורסל לסיאטל. סיאטל חייבת שתהיה לה קבוצת NBA, ול-NBA קבוצה בסיאטל אף היא חובה!".